בליינד ספוט ניהולי: מי עוזר לך לזהות אותו?

איך ומתי אתם עוצרים לשאול את עצמכם “למה?” או “אולי כדאי אחרת?”

גאלופ חקרו את נקודות העיוורון של מנהלים והממצאים הראו פערים גדולים - מנהלים משוכנעים שהם עושים עבודה מצוינת במתן משוב ובניית צוותים שיתופיים, בעוד שהעובדים עצמם מרגישים אחרת לגמרי. הפער הגדול ביותר נמצא בדיוק שם – בתפיסה של המנהלים לגבי הפידבק שהם נותנים, לעומת התחושה של האנשים שמקבלים (או לא מקבלים) אותו בפועל. .

The biggest gaps between manager and employee perceptions are in the delivery of recognition and frequent feedback

מה גורם לפער הזה?

לפעמים זו פשוט העובדה שאין אף אחד שעוצר אותנו באמצע הסיפור.

מישהו שיעיר. שישאל. שיראה את מה שאנחנו לא רואים.

אני זוכרת את זה אצלי.

כל פעם שהגעתי עם בעיה או קושי לאחד המנהלים הראשונים והמשמעותיים שלי בקריירה – הוא לא נתן לי תשובה. הוא רק שאל: "למה?" פתאום היה שקט בחדר, והייתי נאלצת לעצור את סערת המחשבות והרגשות ולשאול את עצמי: "וואללה… באמת למה?"

הרגע הזה, שבו מישהו שם זרקור על המסקנות המובנות מאליהן שלנו,

מציע זווית אחרת, לא מוותר על האמת – הוא רגע משנה־כיוון.

ובקבוצה – הוא עוד יותר חזק. כשיש סביבך עוד מנהלות ומנהלים שמקשיבים לסיפור שלך,

שואלים שאלות שלא חשבת עליהן, מאירים לך על נקודות העיוורון שלך או מציעים פרשנות חדשה ל״עובדות״ שהצגת.

"אבל למה אתה חושב שפנייה למנהל בכיר זו לא אפשרות טובה?"

"למה לשאול אותו יעשה אותך מנהל פחות מוצלח?"

אלו הן השאלות שהפנו משתתפי קבוצת העמיתים שאני מנחה לאחד המנהלים ששיתף בקושי שלו בניהול פרוגרמה חדשה. הוא ציפה לקבל פתרונות חדשניים, אבל במקום זאת השאלות חשפו את הפחד שלו להודות שהוא לא יודע הכול – הפחד להיתפס כלא מקצועי או פשוט לא טוב. ההקפדה להיראות תמיד זה שיודע גורמת לו לשאול פחות, להקשיב פחות – ולהצליח פחות.

בקבוצות העמיתים אנחנו לא רק פותרים דילמות מקצועיות במרחב פתוח ולא שיפוטי. הערך האמיתי הוא הפידבק והמראות המיידיים שעוזרים לעשות קפיצות התפתחות משמעותיות כמנהלים וכבני אדם.

אז אולי השבוע, תחפשו מישהו שלא ממהר לייעץ, אלא מקשיב באמת. ומי שברגע הנכון, יעודד אתכם לשאול 'באמת למה?' רוצים לבדוק איך קבוצת עמיתים יכולה להוביל אתכם או את הצוות שלכם לקפיצת מדרגה אמיתית? דברו איתי ונבחן ביחד מה נכון לכם.אפשר להתחיל גם עם שאלה אחת קטנה – למה לא?